Books by Kalman Kivkovich:
ב-1938 זוג-יהודי צעיר, פרידה ונאטק, נפגשים באתר-נופש פופולרי בדרום-פולין. פרידה חולמת למצוא את האיש הנכון. נאטק שואף להיות רוכב-אופניים אולימפי מפורסם, או עשיר . . . לפחות כאחיו, ברק. חלומותיו של היטלר הם על סדר-עולמי חדש, ללא יהודים. עם פלישת הגרמנים לפולין ב-1939, ההשמדה מתחילה. “במלחצי-הרשע” מספר סיפור פלאים מחריד כיצד נאטק, ארוסתו, פרידה, אחיו, ברק וראובן, ושני חברים, נמלטים מציפורני הרשע של הנאצים היישר ללסתות האכזריות של הסובייטים. הקבוצה נאסרת, נדחסת לקרונות, ונשלחת למסע בכיוון אחד—לגיהינום. שנתיים לאחר כליאתם במחנות עבודה ומוות אכזריים, סטאלין לבסוף נותן חנינה לחלק מהאזרחים הפולנים. נאטק וברק, כעת חופשיים, יוצאים לאודיסיאה של שנה ארוכה ובלתי נשכחת למצוא ולהציל את פרידה
קלמן קיבקוביץ הוא אדריכל בדימוס, אמן, סופר ומחזאי. קלמן נולד בקזחסטן בשנת 1945, וחי בפולין, ישראל, איטליה, ומאז 1973, בארה”ב. כ.לו.ס.פ. (איטליה) פירסם את סיפרו הראשון, ספר-עיון, בשנת 1975, שכותרתו “מודל חדש: אוניברסיטה מחולקת לחלקיקים.” המחזה הראשון שלו, “במלחצי-הרשע,” המבוסס על ספר זה, שפורסם מאוחר יותר, בתחילת 2011, זכה בשתי הופעות חסרות-תקדים בשנת 2007 וקבע את שיא-הנוכחות בתיאטרון בנק-5/3. “גחלים מן האפר: יומן-השואה של ילדה,” מחזהו השני, עלה לבמה בשנת 2008. המחזה מבוסס בחלקו על יומן שנמצא לאחרונה בבנדין, יומנה של ילדה, רותקה לסקר. “עצירה בפריז” הופקה בשנת 2009. הצגה זו מתארת את היתמודדותו של הסופר עם מוות והאובדן הטרגי של ידידה. המחזה “מאושוויץ לסינסינטי: המנגינות ששרדו,” על כנר בעל שם עולמי, הנרי מאייר, זכה להופעת בכורה בתיאטרון היוקרתי ג’ארסון-קפלן בשנת 2011. מחזהו של קלמן, “אל דורה: אמת או מרמה?” השנוי במחלוקת, גם כן הופיע על במת ג’ארסון-קפלן בשנת 2012. המחזה קיבל תגובות מעורבות ברחבי-העולם. בשנת 2013 עלו לבמה שלושה מחזות-שואה קצרים: “שרה’לה,” “מעגל מלא” ו”ספרה אחת פשוטה.” מחזה נוסף, “המציל נפש אחת, מציל עולם,” נמצא עדיין בתהליכי פיתוח. מחזהו האחרון, “ביבי,” ב-2014, גם כן היכה גלים ברחבי-העולם. המחזה מבוסס על חייו של ראש ממשלת-ישראל, בנימין נתניהו. קלמן נבחר וכיהן כנשיאה של סי.פי.איי (ארגון מחזאים) במשך שתי קדנציות – (2010-2014). קלמן פגש את אשתו היפה, סנדי, על רחבת הריקודים; הם שניהם רקדנים סלוניים נלהבים. היא שותפתו, חברתו ומגיהתו
קלמן ואשתו, סנדי, מתגוררים בסינסינטי, אוהיו
הקמפידוליו היתה ביומה השישי של ההפלגה, ממשיכה דרומה לאורך החוף המזרחי הרחוק. זה היה חשוך, לפני עלות-השחר. קרן-אור דהויה הפכה את התמונה לצללים קודרים מקפצים בשחור ולבן. ברוח האיתנה, רעש הגלים המכים על צדי הספינה החותכת דרכה במים השחורים והקרים, התערבב עם הצלילים הנמשכים של נקישות הדגלים האלימות ודפיקות הברזנט הרפוי מעל סירות ההצלה.
קלמן הקטן ואביו עלו לסיפון שהיה מלא באנשים, אך הם יכלו לראות בבירור רק את אלה הקרובים—השאר היו רק צללים או השתקפויות באור הרך שהגיע מזרקורים על גשר-הסיפון. זה היה די קריר ורבים כיסו את גבם בשמיכות אפורות שהביאו מתאיהם. הם פשוט עמדו שם, בוהים לעבר החשכה כשקצות שמיכותיהם מתנופפים ברוח. כאשר הבוקר נעשה בהיר יותר, הם היו יכולים כבר לזהות את שרשרת ההרים הרחוקה הטבולה בענן אפור. מסביבם היה שטח עצום וכהה של מים, עדיין לא מזוהה בבירור באותה שעת עלות-השחר. עם התחזקות האור, צבעים אפורים וחמים הופיעו באופק הרחוק. יותר ויותר אנשים הגיעו לסיפון, כאילו שהגיבו לקריאת התכנסות מאורגנת. כל המקומות לאורך המעקה נלקחו, מאלצים רבים לדחוף דרכם למקום תצפית טובה יותר; אחרים התרוממו על קצות בהונותיהם לתפוס מבט חטוף של קו-החוף המעורפל.
כעבור זמן, נאטק וקלמן הבחינו בגברים עטופים בטליתות ותפילין, מניעים את גופם קדימה ואחורה בתנועה קצבית; הם יכלו לשמוע את הזמזום המתמשך של תפילה. בקרוב, הם יכולים היו לזהות מרחוק צבע אדום עז המתערבב בהוד והדר עם צבעי הים והשמים אשר עכשיו היו ניתנים לזיהוי. הם יכלו להבחין בפניהם של גברים ונשים, צעירים ומבוגרים, ילדים ופעוטים, כולם להוטים לחיות את אותם רגעים מיוחדים. רבים בכו, מנגבים את עיניהם הדומעות. כמה נשמעו מדקלמים את ‘הקדיש’—תפילת האבלים: “יתגדל ויתקדש שמי רבא . . ,” הם התפללו, מכבדים את הנשמות המסכנות שלא יכלו לחלוק ברגעים השמחים האלה. מישהו החל לשיר את ‘התקווה’—ההמנון-הלאומי של ישראל—: “כואול עוד בלעבב, פעניאימה, נפש יהודי הואומיאיה. ולפאעאתי מזרח, קאדיאימה, עין לציון צואופיאיה,” הם שרו. שירתם התגברה, מתגלגלת בעוצמה על סיפון הספינה, חלקם במילים, אחרים בזמזום המנגינה, אבל הרוב השתתף בחוויה בגאווה רבה.
נאטק לא הזיל דמעה, אבל הוא המשיך ולחץ את ידו הקטנה של קלמן.
“טאטושו, למה האנשים האלה בוכים?”
“הם מאושרים, קלמן. . . .”
“אם הם מאושרים, למה הם בוכים?”
“לפעמים אנשים בוכים כשהם מאושרים—הם בוכים משמחה גדולה שסוף-סוף הם חוזרים הביתה.”
“טאטושו . . . אתה לא שמח?”
“כמובן שאני שמח . . .”
“אבל אתה לא בוכה . . .”
“או—קלמנוש—אני בוכה, אתה פשוט לא יכול לראות את הדמעות. אני בוכה בפנים,” הוא אמר והצביע על חזהו.
“טאטושו, אני לא מבין . . .”
“יום אחד, כשתהיה מבוגר, תבין,” הוא אמר, פורע בבדיחות את שערו המתולתל של קלמן
ביום שלישי, ב-7 בפברואר, 1950, הספינה הגיעה לעיר-הנמל הצפונית של חיפה והטילה עוגן במרחק מה מהרציף. בשעתי-הבוקר המוקדמות, הר-הכרמל השתקף במלוא הדרו במימי-המפרץ, יחד עם הקו הנמוך של העיר ההיסטורית הסמוכה—עכו. סירות-מנוע קטנות התקרבו כדי להתחיל בהעברתם לחוף של העולים החדשים, רובם ניצולי-שואה. הם הגיעו לארץ-ישראל—ביתם, סוף-סוף
Paperback
$18.95 / Perfectbound
ISBN: 979-8-404-05306-7
360 pages
Also available at fine
bookstores everywhere
